רצפת האגן – תסמינים ופתרונות

ראיון מיוחד עם ד"ר ינאי זינס, אורוגינקולוג ומומחה לניתוחי רצפת האגן שמסביר למה נשים לא צריכות לחיות עם כאבים, דליפות שתן או צניחת איברי אגן, ואילו פתרונות באמת קיימים כיום.

לפני שצוללים פנימה

"בואו נדבר על רצפת האגן" היא קהילה דיגיטלית ישראלית שהוקמה מתוך מטרה אחת ברורה: להוציא את נושא בריאות רצפת האגן מהפינה השקטה והנבוכה שבה הוא שכן יותר מדי שנים, ולהביא אותו אל מרכז השיח הציבורי של נשים בישראל. בתוך זמן קצר הקהילה צמחה לכדי מרחב תומך ופעיל, שבו נשים שואלות שאלות שלעיתים קרובות פחדו לשאול בחדר הבדיקות, מקבלות מענה מנשות מקצוע העוסקות בתחום, ולומדות שהן רחוקות מלהיות לבד.

שמי לוטם ואני הקמתי את הקהילה הזאת מתוך אמונה פשוטה: מודעות היא הצעד הראשון לטיפול, וככל שנשים ידעו יותר על מה שקורה בגופן, כך יוכלו לפנות בזמן, לשאול את השאלות הנכונות ולקבל את הטיפול המתאים להן.

אני מזמינה נשים בכל שלב בחיים, עם תסמינים ובלי תסמינים, להצטרף אלינו לקהילה, כי ידע זה כח. 

ניתן להצטרף דרך הלינק הבא:

https://www.facebook.com/share/g/1B2y6Bv7wJ/

כחלק מהפעילות הזו, התקיים וובינר מיוחד עם ד"ר ינאי זינס, רופא נשים ואורוגינקולוג, מומחה לניתוחי רצפת האגן. ד"ר זינס השלים התמחות-על בבית החולים אסותא, עבר הכשרה לניתוחי רצפת אגן מורכבים בגרמניה, מנהל מרפאה פרטית בראשון לציון ומנתח בבית החולים אסותא, ובעל ניסיון של למעלה משני עשורים בתחום. מתוך השיחה המלאה גיבשנו ראיון מסודר, שבו ד"ר זינס עונה בגובה העיניים, בבהירות ובכנות, על השאלות שמטרידות נשים רבות כל כך - ושעל פי רוב, אין להן עם מי לדבר עליהן.

מה זה בכלל אורוגינקולוג?

לוטם: בואו נתחיל מהבסיס. מה זה בכלל אורוגינקולוג, ובמה זה שונה מרופא נשים רגיל?

ד"ר ינאי זינס: אורוגינקולוג הוא רופא בעל התמחות-על ברצפת האגן - התמחות שיכולה להגיע מתחום הגינקולוגיה, האורולוגיה או הפרוקטולוגיה, עם הכשרה נוספת שמתמקדת ספציפית באזור הזה. כשאתן מגיעות לרופא נשים רגיל, מה שמעניין אותו זה בעיקר ההיסטוריה הגינקולוגית שלכן, ולעיתים בדיקת אולטרסאונד. רצפת האגן, לעומת זאת, היא תחום שנשאר במידה רבה מוזנח בגינקולוגיה הכללית. לכן קיימת התמחות-על שמתמקדת ברצפת האגן עצמה - בדפנות שלה, באיברים שעליה, ובהיבט האורולוגי שהוא מעבר למה שמטפל בו רופא נשים רגיל.

לוטם: האם יש מצבים שבהם אתה ממליץ לוותר על שלב רופא הנשים וללכת ישר לאורוגינקולוג?

ד"ר ינאי זינס: ברגע שקיימת מודעות - וזה בדיוק מה שקהילה כמו שלכן יוצרת - אין צורך לעבור דרך תחנות מיותרות, דרך רופא משפחה או גינקולוג כללי שלא בהכרח יידעו להפנות. מי שכן מגיעה אליי דרך הפניה היא בדרך כלל מי שהרופא הראשוני שלה ידע לשאול את השאלה הנכונה - האם יש דליפה, האם יש אי-נוחות. בקהילה שבה המודעות לרצפת האגן גבוהה, לא תמיד צריך לחכות להפניה כזו. ההפניות מתעכבות בעיקר כשנשים עצמן לא יודעות לשאול את השאלות.

לוטם: ומבחינה בירוקרטית, האם צריך הפניה כדי להגיע לאורוגינקולוג דרך קופת החולים?

ד"ר ינאי זינס: כן. מאחר שמדובר ברפואה מייעצת, הגעה דרך קופת החולים מחייבת הפניה - דרך אורולוג, גינקולוג או פרוקטולוג.

איך נראית הפגישה הראשונה

לוטם: מה קורה בביקור אצל אורוגינקולוג, ובמה הוא שונה מביקור אצל רופא נשים רגיל? למה אישה צריכה לצפות כשהיא מגיעה?

ד"ר ינאי זינס: השאלה הראשונה שאני שומע כמעט תמיד היא 'האם הבדיקה כואבת'. התשובה היא שלא תמיד מגיעים לבדיקה כבר בפגישה הראשונה. הרבה פעמים הפגישה הראשונה היא פגישת היכרות - לנסות להבין מה הבעיה, להכיר את הרקע של האישה ולהבין מה עבר על רצפת האגן שלה. אם יש צורך בבדיקה, היא מתבצעת, אבל זו לא בדיקת אולטרסאונד, אלא בדיקה נרתיקית שהיא הרבה פחות מציקה מבדיקה רגילה אצל רופא נשים.

לוטם: אז מבחינת הנוחות של המטופלת, לא תמיד נדרשת בדיקה כבר בפגישה הראשונה?

ד"ר ינאי זינס: נכון. תהליך הטיפול לא נגמר בפגישה אחת - אף פעם. לא תמיד הפגישה הראשונה כוללת בדיקה. הרבה פעמים המטופלת יוצאת מהפגישה הראשונה עם 'שיעורי בית' שיכולים לכלול צמצום קפאין ובקשה לניהול יומן שלפוחית, או עם בקשה לבצע בדיקות נוספות, כאשר הבדיקה הגופנית מתבצעת בהמשך.

התסמינים שהן לא תמיד מעזות לתאר

לוטם: אילו תסמינים אתה הכי הרבה רואה במרפאה? נשים רבות מרגישות שהן מיוחדות במצוקה שלהן, ולא יודעות שיש להן עם מי לדבר.

ד"ר ינאי זינס: קודם כל - כל אישה היא באמת מיוחדת, ואף אחת לא עברה בדיוק את מה שעברה האישה שלפניה. כשנשים מגיעות אליי, הן מגיעות בעיקר בגלל כאבים ברצפת האגן, דליפת שתן, דליפת צואה, צלקות שגורמות לכאב בזמן קיום יחסים, או צניחה של איברי רצפת האגן - רחם, שלפוחית או רקטום. לעיתים מגיעות גם נערות צעירות שמרגישות אי-נוחות עם המראה האסתטי של איבר המין שלהן, ולא תמיד הן שלמות עם זה. בסופו של דבר, התחום הזה הוא תחום של איכות חיים. אישה יכולה להגיע עם צניחה בדרגה גבוהה, אבל מה שבאמת מטריד אותה זה דבר אחר לגמרי - למשל דליפת צואה. אני תמיד הולך לפי התלונה של האישה: מה שמפריע לה זה מה שאני מנסה לטפל בו קודם. אם אני רואה משהו נוסף, אני אציין אותו, אבל לא תמיד היא תרצה לטפל בו, וזו זכותה.

צניחה: מה זה בעצם אומר

לוטם: בואו נדבר על צניחה - דבר מאוד נפוץ, שכפי שאמרת, הדרגה פחות חשובה מהתסמינים. מה זה בעצם אומר 'יש לי צניחה'?

ד"ר ינאי זינס: הרבה נשים מגיעות ואומרות 'יש לי צניחת רחם', וכשאני שואל 'את מרגישה שמשהו בולט מהנרתיק?' התשובה היא לא, אלא 'אני רצה כל הזמן לשירותים'. חשוב להבין מה קורה שם בפועל: הנרתיק הוא חלל פוטנציאלי, סגור בדרך כלל. מעליו שלפוחית השתן, מתחתיו הרקטום, ובקצהו הרחם. החלל הזה תחום בקירות, וברגע שיש חולשה באחד הקירות הללו, האיברים שמאחוריו דוחפים אותו החוצה - בדיוק כמו בקע בדופן הבטן. צניחה של השלפוחית, למשל, היא דחיפה של דופן הנרתיק הקדמי החוצה. זה לא חייב להגיע עד מעבר לפתח הנרתיק כדי להיות משמעותי - לפעמים מדובר רק בתחושת מלאות נרתיקית, או אי-נוחות בזמן קיום יחסים. מבחינתי, ברגע שמטופלת מרגישה שמשהו בולט החוצה מהנרתיק - זה כבר לא תקין, ושום דבר לא אמור לבלוט. לעיתים מתלוות לצניחה גם תלונות אחרות, כמו דליפת שתן או דחיפות במתן שתן. השאלה המרכזית היא תמיד מה מפריע לאישה עצמה.

לוטם: מה האפשרויות הטיפוליות לנשים עם צניחה? נניח מישהי עם צניחה בדרגה שתיים, שמפריעה לה קצת אך היא בסך הכל מתפקדת איתה.

ד"ר ינאי זינס: במידה והאישה מעוניינת בטיפול, יש כמה אפשרויות: יש אפשרויות ניתוחיות, ויש אפשרויות שמרניות יותר. אחת מהן היא טבעת תומכת, שנקראת בשמה המקצועי פסר. התאמת פסר היא תחום בפני עצמו, וחשובה מאוד עבודה צמודה עם פיזיותרפיסטית רצפת אגן מנוסה שיודעת להתאים את הגודל הנכון - לא קטן מדי, כדי שלא ייפול, ולא גדול מדי, כדי שלא יפריע.

הפסרי: האופציה שלא תמיד מדברים עליה מספיק

לוטם: אז אפשר להשתמש בפסרי ולהימנע לחלוטין מניתוח?

ד"ר ינאי זינס: כן, יש כל מיני סוגי פסרים, וצריך להתאים אותם באופן אישי - וזה בדיוק התפקיד של פיזיותרפיסטית שמתמחה בכך.

לוטם: אם תוכל להרחיב קצת על הפסרי - מה זה בעצם אומר, מתי תמליץ עליו, ואיך הוא עובד עבור נשים שזה מתאים להן?

ד"ר ינאי זינס: תארו לעצמכם גרב שתופסים בקצה ומכניסים יד דרכו - וזו בעצם צניחה. ה'גרב' הוא הנרתיק. הפסר פשוט יושב בנרתיק, בהתאמה מדויקת, ולא מאפשר לאיברים לצאת החוצה - ממש כמו פקק. כשההתאמה נעשית נכון - והיא דורשת בדיקה מדויקת ועבודה עם איש מקצוע מנוסה - נשים רבות מרגישות חזקות יותר, כי הצליחו להימנע מניתוח. אני בעד זה לגמרי.

לוטם: אפשר לנהל את זה לבד? להכניס ולהוציא יומית, או להישאר עם אותו פסר תקופה ארוכה ולהחליף מדי פעם אצל הרופא?

ד"ר ינאי זינס: כל אחת ומה שמתאים לה. ניהול עצמי מומלץ למי שיכולה כי זה מאפשר שליטה טובה יותר על העניין. כשהולכים לפיזיותרפיסטית או לאיש מקצוע שמתאים את הפסרי, שלב ההתאמה הוא קריטי, וחשוב גם ליווי לאורך הדרך, ולא להתייאש, כי זה באמת יכול לעזור.

דליפת שתן: לא כל הדליפות נולדו שוות

לוטם: בואו נדבר על נושא חשוב נוסף: בריחת שתן, או שלפוחית רגיזה. יש לזה כל מיני שמות, אבל לא תמיד מדובר באותו הדבר. מה ההבדל בין דליפה שקורית כשקופצים על טרמפולינה, לבין דחף תכוף ללכת לשירותים?

ד"ר ינאי זינס: יש הרבה מאוד סיבות לדליפת שתן, ואני מאמין שאחרי גיל שנה וחצי, באופן עקרוני, לא צריך לדלוף שתן. הרבה מטופלות מגיעות ואומרות 'זה הגיל, מה אפשר לעשות' - ומבחינתי זו גישה מוטעית, כי מדובר בפגיעה ממשית באיכות החיים: מטופלת שמפסיקה לעשות ספורט בגלל הדליפה, מטופלת שנמנעת מנסיעות ארוכות, מטופלת שלא ישנה בלילה כי היא מתעוררת שוב ושוב. שתי הסיבות הנפוצות ביותר הן דליפת שתן במאמץ ושלפוחית רגיזה. דליפת שתן במאמץ קורית כשעולה הלחץ התוך-בטני - כשמשתעלים, מתעטשים, מרימים דברים כבדים, או קופצים על הטרמפולינה עם הילדים. מדובר בפגם אנטומי, ואני רואה את זה הרבה יותר אצל נשים שילדו בלידה נרתיקית. הלידה הראשונה היא הפגיעה הקשה ביותר ברצפת האגן, וכל לידה נוספת מחמירה את הבעיה. רצפת האגן היא מארג של שרירים, רצועות ורקמות חיבור שתפקידן להחזיק את כל האיברים במקום, ופגיעה ספציפית בתמיכה של צינורית השתן היא שגורמת לדליפה כשהלחץ עולה.

שלפוחית רגיזה, לעומת זאת, היא סיפור שונה לגמרי. השלפוחית היא שק עם דופן שריר שמעוצבב ומגיב כשהוא מתמלא. במצב תקין, אני מרגיש שאני צריך ללכת לשירותים, הולך, ומשתחרר. בשלפוחית רגיזה זה בדיוק הפוך - השלפוחית היא זו שמנהלת את חיי המטופלת. היא מרגישה דחף עז, רצה לשירותים, ולפעמים יוצאות רק כמה טיפות. לעיתים השלפוחית מתכווצת לגמרי, והשתן דולף - ואז הפגיעה חמורה במיוחד, כי נשים מתעוררות רטובות בלילה, צריכות להתקלח ולהחליף בגדים, והשינה נפגעת באופן משמעותי.

איך מטפלים בשלפוחית רגיזה

לוטם: אז מה האפשרויות הטיפוליות?

ד"ר ינאי זינס: השלב הראשון הוא תמיד לאבחן במדויק האם מדובר בשלפוחית רגיזה (Overactive Bladder) או בדליפת שתן במאמץ (Stress Urinary Incontinence) - מדובר בשתי בעיות שונות לגמרי, אחת תפקודית ואחת מבנית. כשמדובר בשלפוחית רגיזה, יש בעיה תפקודית, שקשורה גם לעיצבוב. הטיפול הראשון תמיד יהיה שינוי התנהגותי: צמצום צריכת קפאין, מעבר לקולה נטולת קפאין, הפסקת תה, צמצום שוקולד - כל מה שמגרה את השלפוחית. לעיתים אני מבקש מהמטופלת למלא יומן נוזלים למשך כמה ימים, לעקוב כמה היא שותה וכמה היא הולכת לשירותים, ולפי זה לבנות תוכנית. לאישה שמתעוררת בלילה אני ממליץ להפסיק לשתות כמה שעות לפני השינה, ולעשות פיפי ממש לפני הכניסה למיטה. 

השלב הבא הוא פיזיותרפיה של רצפת האגן, ושם אנחנו רואים שיפור משמעותי - קרוב ל-60% שיפור אצל מי שמתמידה. זה דורש מחויבות, ולא כל אחת מצליחה להתמיד, אבל זה מאוד משמעותי. 

מי שלא מצליחה או לא רוצה להתמיד בשינוי הרגלים ובפיזיותרפיה, יש לה אפשרות תרופתית - תרופות שחוסמות את הקולטנים על שריר השלפוחית ומקלות על התסמינים. ובמקרים קשים יותר יש גם פתרונות מתקדמים יותר: הזרקת בוטוקס לשלפוחית, ואפילו השתלת קוצב, ממש כמו קוצב לב, לנשים עם סבל קשה במיוחד  זהו פתרון בעל יעילות גבוהה מאוד.

ומה לגבי דליפת שתן במאמץ?

לוטם: ומה הטיפול כשמדובר בדליפת שתן במאמץ, שנובעת מפגם אנטומי?

ד"ר ינאי זינס: שם יש שתי אפשרויות מרכזיות. הראשונה - שוב, פיזיותרפיה של רצפת האגן, שעושה פלאים ולעיתים קרובות מונעת ניתוח לגמרי. יש לי מטופלות רבות שאני מהסס לנתח, למשל נשים אחרי אירועים לבביים או מוחיים קשים, ושם אני מעדיף שיעברו פיזיותרפיה. השנייה - ניתוח, שכשמדובר בדליפת מאמץ נקרא ניתוח סרט, או TVT (Transvaginal Tape) - תפר תומך שמונח מתחת לצינורית השתן ומחליף את התמיכה הטבעית שנפגעה. הניתוח קצר, נמשך בין רבע שעה לשעה, מתבצע בגישה נרתיקית בהרדמה כללית קצרה, והמטופלת חוזרת הביתה באותו היום עם שיעור הצלחה של כ-95% במניעת דליפת השתן.

לוטם: בואי נתעכב על הניתוח הזה לרגע - מה לגבי ההחלמה אחריו, ומה ההנחיות שמטופלת צריכה לדעת?

ד"ר ינאי זינס: ההנחיות מאוד חשובות, כי העבודה שלי כמנתח נגמרת בחדר הניתוח - והעבודה של המטופלת מתחילה באותה נקודה. למשך שישה שבועות אסור להרים יותר מחמישה קילו, ואסור לקיים יחסי מין. החזרה לעבודה היא מהירה יחסית, תלוי באופי העבודה, אבל ברוב המקרים כבר יומיים אחרי הניתוח המטופלת כמעט ולא חשה שעברה ניתוח. אין כאבים משמעותיים ואין דימומים. זהו ניתוח מינימליסטי באמת, אבל חשוב מאוד לשמור על ההנחיות, כדי שהסרט יישאר במיקום המדויק שנקבע לו. לא נמוך מדי ולא גבוה מדי.

לוטם: ומה לגבי החשש מהרדמה?

ד"ר ינאי זינס: זו כמעט תמיד השאלה הראשונה שנשאלת. הניתוחים האלה קיימים שנים רבות, והטכניקה עצמה לא ממש השתנתה. מה שכן השתנה משמעותית הוא היכולת שלנו להכין את המטופלת לקראת הניתוח ולתת לה הנחיות נכונות אחריו, וגם ההרדמה עצמה, שאיננה ההרדמה של פעם. מדובר כיום בהרדמה קצרה וקלילה מאוד. כשאני בחדר הניתוח ואומר למרדים שאני עוד שלוש דקות מסיים, ברגע שאני מוריד את הכפפות המטופלת כבר ערה. זה תהליך מדויק, מתוכנן ומבוקר, ולא משהו שצריך לפחד ממנו.

כשמדובר בניתוחים מורכבים יותר

לוטם: בואו נדבר על ניתוחים מורכבים יותר, מעבר ל-TVT. יש גישה בטנית ויש גישה נרתיקית - מה ההבדל, ומתי בוחרים בכל אחת מהן?

ד"ר ינאי זינס: כשמדברים על צניחת איברי רצפת האגן, הניתוחים מתחלקים לשני סוגים עיקריים. הסוג הראשון מבוסס על רקמות טבעיות. אני משתמש ברקמה של המטופלת עצמה, ובעצם 'מקפל' אותה, שכבה על גבי שכבה, עד שהיא הופכת לחזקה הרבה יותר ומצטלקת במקום הרקמה הפגומה. אם מדובר בצניחת שלפוחית, אני מחזק את רקמת החיבור שבין השלפוחית לנרתיק. אם מדובר בצניחת רחם, אני מחבר את הרחם בתפר לאחת מהרצועות באגן. ואם מדובר בצניחת הרקטום (רקטוצלה) גם שם אני מתקן את הרקמות הטבעיות שנחלשו. 

הסוג השני הוא תיקון בעזרת רשת תומכת. כאן יש כמה אפשרויות, ביניהן רשת בשם SRS - פיתוח ישראלי שמשנה את כללי המשחק: שיעורי הצלחה מאוד גבוהים, ושיעור סיבוכים מאוד נמוך. עקרונית, זה כמו פסרי שמשתילים בגוף ומשאירים שם לצמיתות.

לוטם: ולגבי הגישה עצמה - בטנית או נרתיקית?

ד"ר ינאי זינס: אפשר לנתח דרך הנרתיק, או דרך הבטן - בפתיחה, בלפרוסקופיה, ואף עם רובוט, עם או בלי רשתות. ההחלטה תלויה במידה רבה ביכולת ובניסיון של המנתח עצמו. יש מנתחים מצוינים בגישה הבטנית, ויש כאלה שמומחים בגישה הנרתיקית. במקרים שבהם ניתוחים נרתיקיים נכשלו פעם אחר פעם, יש שיבחרו לעבור לגישה הבטנית, כדי לא להמשיך ולפגוע באזור הנרתיק ולגרום לכאב בזמן קיום יחסים.

לוטם: מה לגבי הרחם עצמו? יש לפעמים תפיסה שכשיש צניחה, פשוט מסירים את הרחם.

ד"ר ינאי זינס: הגישה היום היא ברורה: אם הרחם תקין, אין סיבה להוציא אותו. 

לוטם: קראתי גם שדווקא הוצאת הרחם יכולה להיות גורם סיכון לצניחה נוספת. אתה רואה את זה?

ד"ר ינאי זינס: חשוב להדגיש, זה לא שכריתת הרחם 'גורמת' לצניחה באופן ישיר, אלא שלעיתים לא נותנים מספיק תשומת לב לתלייה הנכונה של כיפת הנרתיק במקומה והיא עלולה לצנוח.

החששות מסביב לניתוח חוזר

לוטם: יש המון חשש בקהילה סביב ניתוחים - נשים ששמעו על מטופלות שעברו ניתוח וצריכות עוד אחד, ופחד מכך שהבעיה תחזור. אם תוכל לספר על הסיכונים ועל אחוזי ההצלחה וההישנות.

ד"ר ינאי זינס: בניתוח עצמו יש סיכונים, כמו בכל ניתוח: סיכון לדימום, לזיהום, ולפגיעה באיברים סמוכים - אנחנו עובדים בסביבה חיה, וזה יכול לקרות, אבל מדובר במקרים נדירים מאוד, ובדרך כלל ניתנים לתיקון. צניחה חוזרת אכן יכולה לקרות, אבל חשוב להבחין בין הצלחה אנטומית להצלחה סובייקטיבית. הצלחה אנטומית היא מבחינתי, כמנתח: האם האיבר נשאר בדיוק במקום שבו רציתי שיהיה. הצלחה סובייקטיבית היא מה שהאישה בפועל מרגישה. כשמדברים על צניחה קדמית, של השלפוחית, ההצלחה הסובייקטיבית עומדת על 80 עד 90 אחוז, בעוד שההצלחה האנטומית עומדת על כ-65 אחוז. כלומר, גם כשיש ירידה קלה מבחינה אנטומית, רוב הנשים בכלל לא מרגישות בכך, וזה מה שבאמת חשוב. צניחה אחורית, של הרקטום, היא הקלה ביותר לטיפול ושומרת על תוצאות הניתוח לאורך הזמן. שם ההצלחה היא כ-90 אחוז, גם אנטומית וגם סובייקטיבית. 

צניחת רחם נהנית גם היא משיעורי הצלחה גבוהים, כ-70 אחוז שהרחם יישאר במקומו. וכשמדובר בניתוח עם רשת, ויש לכך התוויה ספציפית, מאחר שבעבר היו רשתות ישנות שגרמו לבעיות רבות מדובר בשיעורי הצלחה של 95 עד 97 אחוז, מה שכמעט ולא קיים בתחומי רפואה אחרים.

לוטם: ואם הניתוח לא הצליח? האם יש דרך לתת לנשים תקווה? אני שומעת תסכול גדול ופחד מכך שהבעיה תחזור.

ד"ר ינאי זינס: מהסטטיסטיקה אי אפשר להתחמק, וזה נכון. אבל גם אם הניתוח הראשון, על בסיס רקמות טבעיות, נכשל לאחר שנים, יש שלב הבא - ניתוח עם רשת, שמגיע לשיעורי הצלחה של 95 עד 97 אחוז. כישלון של ניתוח על בסיס רקמות טבעיות הוא אחת מההתוויות המרכזיות לניתוח רשת. כלומר, יש תמיד צעד הבא, ויש סיכוי גבוה מאוד להצליח בו.

סבב שאלות מהירות מהקהילה

לוטם: האם יש בכלל אפשרות לבצע ניתוחים בהרדמה מקומית?

ד"ר ינאי זינס: לא. בתקופת המלחמה התעוררה בדיוק השאלה הזו, כאשר חדרי ניתוח לא ממוגנים לא איפשרו ניתוחים בהרדמה כללית. נשאלה השאלה האם אפשר לבצע ניתוחים קטנים, כמו תיקון דליפת שתן, בהרדמה מקומית - והתשובה הגורפת של כלל האורוגינקולוגים בארץ הייתה לא.

לוטם: מה שיעורי ההצלחה של תיקון צניחה משולבת - רקטום ושלפוחית יחד?

ד"ר ינאי זינס: תיקון של צניחת רקטום (רקטוצלה) מצליח מעט יותר טוב מתיקון צניחת שלפוחית, אבל שניהם נמצאים מבחינה סובייקטיבית בטווח של 80 עד 90 אחוז.

לוטם: יש חשש בקהילה לגבי פגיעה אפשרית בהנאה המינית אחרי ניתוח. האם זה משהו שיכול לקרות?

ד"ר ינאי זינס: כן, זה יכול לקרות. הגוף לא תמיד מצטלק בדיוק כפי שהיינו רוצים. חשוב לזכור שהרבה מהניתוחים האלה נועדו מלכתחילה כדי לפתור כאב בזמן קיום יחסים. הצטלקויות שנוצרו מרשתות מדורות ישנים, או תפרים אחרי לידות שגרמו לנרתיק להיות מכווץ ולכאוב. במצבים כאלה, הניתוח הוא בדיוק האינדיקציה לתיקון. ודאי שאם יש כאב, ההנאה נפגעת - אבל פגיעה כתוצאה מהניתוח עצמו אינה שכיחה, והיא תלויה מאוד בטכניקה הניתוחית.

לוטם: האם דליפת שתן יכולה להתחיל בעקבות שימוש בפסרי?

ד"ר ינאי זינס: לא, זה לא קשור לשימוש בפסרי. אבל יש משהו שחשוב להוסיף כאן ולעיתים מתעלמים ממנו - טיפול באסטרוגן נרתיקי לאחר גיל המעבר. אסטרוגן נרתיקי יכול לסייע גם לתסמיני דליפת שתן במאמץ וגם לתסמיני שלפוחית רגיזה. לעומת זאת, טיפול באסטרוגן פומי סיסטמי דווקא עלול להחמיר את התסמינים. חשוב שנשים יידעו זאת. אסטרוגן נרתיקי, מעבר לכל היתרונות הידועים שלו, יכול להועיל מאוד גם בתחום הזה.

לוטם: במה בדיוק עוזר האסטרוגן הנרתיקי - בלחות, או שיש לו תפקיד נוסף?

ד"ר ינאי זינס: זה לא רק יובש. מדובר בעיקר בזרימת דם לרקמות ובהידוק שלהן. כשהרקמה מתדלדלת ונוצרת אטרופיה נרתיקית, יש פגיעה שמעבר ליובש בלבד, וטיפול באסטרוגן נרתיקי מסייע גם בהיבט הזה.

לוטם: האם כתוצאה מצניחה של הנרתיק יכולות להיות דלקות שתן חוזרות?

ד"ר ינאי זינס: בדרך כלל לא. דלקות שתן חוזרות הן תחום בפני עצמו שאורוגינקולוגים עוסקים בו רבות. יש לכך הגדרה רפואית מדויקת: שלוש תרביות חיוביות במרווח של שבועיים, או ארבע דלקות בתוך שנה. לרוב מדובר בחיידקים, בעיקר חיידקי מעי, שלמדו 'להסתתר', בין אם בבלוטות הסמוכות לשופכה ובין אם באמצעות מנגנונים נוספים שמייצרים להם מעין מבצר. לכן הטיפול דורש למצוא את ההזדמנות הנכונה כדי לטפל בהם ביעילות.

תכנון משפחה, חזרה לספורט, והמסר המרכזי

לוטם: נשים צעירות יחסית, שיש להן צניחה אחרי הלידה הראשונה או השנייה ומתכננות עוד הריונות - האם הן צריכות לחשוש?

ד"ר ינאי זינס: לא. צניחה היא לא דבר מסוכן - היא עניין של איכות חיים. הלידה הראשונה היא זו שגורמת את עיקר הנזק, וכל לידה נוספת מוסיפה נזק קטן יותר. אני לא חושב שאישה שמתכננת ילד שלישי בעוד עשר שנים צריכה לסבול עשר שנים עד אז. אפשר לתקן את הצניחה עכשיו, ולדעת שבעקבות לידה נוספת יש סיכוי לא מבוטל שהתיקון יתקלקל  ואז פשוט מתקנים שוב. אפשר גם לשקול ניתוח קיסרי לקראת הלידה האחרונה, אם זה מה שיפתור את הבעיה. אין טעם לסבול במשך שנים, כשאיכות החיים יכולה להשתפר באופן מיידי.

לוטם: אפשר לחזור לספורט אחרי ניתוח לתיקון צניחה, שלפוחית או רקטום, לאחר תקופת ההחלמה?

ד"ר ינאי זינס: כן, וזה בדיוק הרעיון. המטרה היא לחזור לדברים שנמנעת מהם בגלל הצניחה. אחרי שהצניחה תוקנה, יש לשמור על הנחיות ההחלמה הראשוניות, ולאחר מכן לחזור לעשות בדיוק את מה שמתחשק לך.

לוטם: שאלת סיכום: מה המסר האחד שהיית רוצה שכל אישה תיקח מהשיחה הזו, ותזכור לגבי בריאות רצפת האגן שלה?

ד"ר ינאי זינס: זה לא מסוכן, וזה לא צריך להפחיד. כמעט הכל ניתן לפתור, ובמקרים שדורשים קצת יותר נחישות - אני אומר: אם תהיה לך מספיק נחישות, אני אהיה מספיק קשוב.

תודה ענקית לד"ר ינאי זינס על השיחה הפתוחה, המקצועית והאנושית. אנחנו ב"בואו נדבר על רצפת האגן" ממשיכות לפעול כדי שכל אישה תדע שיש לה עם מי לדבר, ולאן לפנות.

 ד"ר ינאי זינס פינה מזמנו כדי להיפגש עם הקהילה, ואני רוצה לפרגן לו בחזרה 😊 ד"ר זינס השלים התמחות על בבית החולים אטסותא אשדוד ועבר הכשרה לניתוחי רצפת אגן מורכבים בגרמניה. מנהל מרפאה פרטית בראשון לציון ומנתח בבית החולים אסותא. בעל ניסיון של למעלה משני עשורים.

טלפון לקביעת תורים: 0553072664